אירית אפרתי: סיפור של אימון שהפך לרגע מכונן בחיים

7 באוקטובר 2023

התעוררתי מוקדם בבוקר, מלאת אנרגיה, מוכנה לאימון סימולציה ארוך לקראת טריאתלון גן שמואל ואיירונמן טבריה. שטח ההחלפה שלי חנה ברכב בתחנת הדלק בכפר עזה. הדרך החלה בחושך, ואני נסעתי דרך יער רעים, עוצרת לרגע כדי להתריע לאורי על מחסומים בכביש.

הגעתי לכפר עזה, סידרתי את הציוד שלי והחלטתי להשאיר את הטלפון ברכב, אבל יוסף המאמן התעקש: "כולם יוצאים עם טלפונים". פאולה דאגה שידחוף אותו לאחד מכיסי חליפת הטריאתלון שלי, וכך יצאתי לדרך.

במהלך הרכיבה, בדיוק כשעברתי את הכיכר של סעד, שמעתי רעש מחריד. בהתחלה דמיינתי שזה מטוס, אבל תוך שניות השמיים התמלאו ביירוטים. עוצרה, המומה, ואז הבחנתי בשירלי חולפת לידי, ממשיכה לרכוב. צעקתי לה שאני מפחדת, אבל היא לא ענתה, ובאותו רגע הבנתי – אני לא נשארת לבד! התחלתי לרכוב הכי מהר שיכולתי, מרגישה את היירוטים מקיפים אותי מכל עבר.

בקצה הדרך, ראיתי את שאר הרוכבים פונים לעבר מיגונית. הצטרפתי אליהם, הלב דופק, והתחלנו לקבל עדכונים – מחבלים נמצאים באזור. אסור לצאת מהמיגונית.

ניסינו לשמור על קור רוח, אבל הפחד היה מוחשי. כל רעש בחוץ גרם לכולנו לקפוא. ברגע אחד, רכב עצר ליד המיגונית. כולנו היינו בטוחים שזה הסוף, עד ששמענו את קולו של יוסף: "אני מוציא אתכם מפה."

רצנו במהירות לרכב שלו, נדחסים פנימה. חלק מהגברים בקבוצה נשארו מאחור והבטיחו להגיע בנגלה הבאה. נסענו מזרחה, בלי לדעת לאן. בסופו של דבר מצאנו מחסה במשרדי טרה בנתיבות, שם העברנו שעות של חרדה ואי-וודאות.

מהרגע שנכנסנו לטרה, התחיל שטף של עדכונים מבעיתים. החברים שעדיין נותרו במיגונית דיווחו על פצועים, גופות ורכבים שהושמדו. אחד אחד הגיעו למקום, הלומים ומבוהלים. ראינו את הגברים החזקים של הקבוצה שבורים, עם מבט בעיניים שלא אשכח לעולם.

במהלך היום, ניסיתי לשמור על קשר עם המשפחה שלי. יובל, הבת שלי, שלחה הודעות על מנותקי קשר מבית הספר ועל פחד בלתי נתפס. הרגשתי חסרת אונים, תקועה רחוק ממנה ברגע הכי קשה בחייה.

מאותו היום, החיים שלי השתנו. משהו בי נשבר. אני עדיין מתקשה לחזור לשגרה, אבל הספורט עוזר לי להחזיק מעמד.

נדב גולדשטיין, חבר יקר מהקבוצה, שנרצח יחד עם בתו ים בביתם בכפר עזה, השאיר אחריו מורשת של אהבת הספורט והחיים. בזכותו ובזכות רוח הקבוצה אני ממשיכה, כי "התקווה מתה אחרונה."